לשלושה מישורים עיקריים פונה השימוש הקליני בצמחים ברפואה היוונית-ערבית המסורתית: הבשלת עודפים של הליחות (או התמציות – Humors), כהכנה לטיהורן; טיהור ופינוי של עודפים חומריים אלה; השבת התמצית הלקויה לתכונותיה הטבעיות המקוריות ושיקום האיברים החיוניים.
השבת האיזון
המטרה הבסיסית של הטיפול הצמחי היווני-ערבי המסורתי היא השבת התמצית הלקויה לכדי איזון. פעולה זו נקראת "התאמת התמצית". זהו תהליך הדורש, ראשית, תקופת "הבשלה" (Ripening\Coction) של התמצית הלקויה, שלאחריה מגיע שלב טיהורה או סילוקה. צמחים משלשלים (Laxatives) המשמשים בשלב ההבשלה, מביאים לניקוז תוכן הקיבה והמעיים. הצמחים המטהרים (Purgatives) משמשים בשלב הטיהור (Purgation stage), ומסלקים הצטברויות מהוורידים ומהרקמות העמוקות יותר של המערכת. ככלל, אין לתת צמחים מטהרים לילדים ולנשים בהיריון. נטילת חומר מטהר יותר מארבע פעמים עלולה לגרום נזק.
דם
במהלך קלקולה עוברת תמצית הדם שינוי בארבעה אופנים אפשריים מוגדרים: עלייה בכמות; התעבות והתמצקות; התרככות והידלדלות; זיהום וריקבון. העלייה בכמות תמצית הדם גורמת לחום, תופעה הנקראת "רתיחה של הדם". הצמחים לצינון הדם כוללים: זרעי עולש, זרעי חסה, עלי כותרת של ורד ומיץ לימון.
עירוב של ליחה ומרה שחורה בתמצית הדם מביאה להתעבותו והתמצקותו. במקרה זה, ועל מנת לרכך את הדם הלקוי, יש לעשות שימוש במשלשלים ובמשתנים, ולאכול מאכלים חמוצים. דם רך יתר על המידה נגרם על ידי ליחה ולחות, ובשל כך מטהרי ומתמירי ליחה הם האסטרטגיה הטיפולית הנבחרת. צמחים יבשים וחמימים בדרגת עוצמה שנייה מומלצים כאן בשימוש.
באומרנו זיהום, הכוונה היא כי מתקיימים תהליכי ריקבון על רקע נוכחותם של חיידקים, נגיפים ורעלנים שונים נוספים. מצב של זיהום, לפחות בתיאוריה, יוביל לעליית טמפרטורת הגוף (Fever), ומאכלים יבשים וצוננים הם המומלצים במצב זה. כחלק מהתהליך של טיהור הדם הלקוי, מקובלת הקזת הדם. בנוסף, דימום ספונטאני מהאף עשוי להתרחש כחלק מתהליך "ההתאמה" של תמצית הדם. כפי שכבר נאמר קודם לכן, תמצית הדם נוצרת ראשונה בשרשרת המטבולית של ייצור התמציות. משום כך נחשב ליקוי של תמצית הדם כפשוט ביותר לתיקון.
ליחה
חוסר איזון של הליחה דורש תקופה של תשעה ימי הבשלה, בסופם ניתן יהיה לפנות כהלכה את עודפי הליחה. בין הצמחים המביאים להבשלת הליחה: אניס, קינמון, ולריאן, הל, שום וזנגביל. פורמולה מקובלת להבשלת הליחה הלקויה מכילה את המרכיבים הבאים: רבע כפית צלף, רבע כפית בכור האביב, רבע כפית זרעי אניס וכפית אחת של מנטה. את כל אלה יש להרתיח בשתי כוסות מים למשך 10 דקות, לסנן, ולשתות חצי כוס 3 פעמים ביום במשך תשעה ימים. לאחר הבשלת הליחה, יש לסלקה אל מחוץ לגוף.
אחד ההרכבים המקובלים להשגת מטרה זו כולל: כפית אחת של שורש זנגביל מיובש וטחון, בתוספת חצי כפית של מלח ים. יש לערבב את אלה עם כוס אחת של מים חמים ולשתות פעם אחת בלבד. על פי הנוהג, תוכן המעיים יתרוקן בתוך שעה עד שש שעות. לאחר מכן, מקובל לשתות מי ורדים ממותקים בדבש ומתובלים בריחן.
מרה צהובה
זו מבשילה בתוך שלושה ימים אלא אם היא לקויה במיוחד, שאז אורך תהליך ההבשלה חמישה ימים ואף יותר. בין הצמחים המסייעים בהבשלת המרה הצהובה הלקויה: עולש, זרעי חבושים, זרעי מלפפון, זרעי כוסברה, סנדלווד וקמפור. הרכב מקובל להבשלת המרה הצהובה: שתי כפיות של עלי כוסברה יבשים המושרים בכוס מים למשך שעה. לאחר זמן זה יש לסנן המשרה, להוסיף חצי כפית דבש ולשתות. פירות צוננים דוגמת אבטיח, וחומרים חמוצים דוגמת חומץ מסייעים אף הם באיזון המרה הצהובה. ההרכב הנבחר לטיהור המרה הצהובה לאחר סיום שלב ההבשלה: כפית אחת של רסק שזיפים, שמינית כפית צלף, חצי כפית עשנן, חצי כפית עלי כסיה וחצי כפית זרעי עולש. את כל אלה יש לבשל בשתי כוסות מים במשך חמש דקות, בתוספת כפית שמן שקדים מכבישה קרה; לצנן, לסנן, ולשתות כוס אחת. במידת הצורך ניתן ליטול מנה נוספת.
מרה שחורה
לזו נדרשים 15 ימים עד להבשלה מלאה, אותה ניתן להשיג בעזרת הצמחים הבאים: צלף, בכור האביב, זרעי מלון ותאנה. מרה שחורה אשר הייתה לקויה זמן רב ניתנת להבשלה ע"י ההרכב הבא: חצי כפית זרעי מלפפון, חצי כפית זרעי עולש, חצי כפית בכור האביב וחצי כפית שורש ברברית מצויה. את אלה יש להרתיח במשך חצי שעה בשתי כוסות מים ובתוספת כף של אוקסימל (תערובת של דבש וחומץ). יש ליטול מרתח זה בשעות הבוקר, על קיבה ריקה.
נטילה חד-פעמית של חליטת חמישה תרמילי כסיה בכוס וחצי של מים נחשבת למטהר היעיל ביותר למרה השחורה הלקויה. הרכב מקובל לטיהור המרה השחורה "הבשלה" כולל ארבעה תרמילי כסיה בתוספת של שמינית כפית שורש ולריאן, שמינית כפית זרעי אניס וגבעול קצוץ אחד של כרפס. את כל אלה יש להרתיח בכוס וחצי של מים, ולשתות פעם אחת בלבד.
שלב השיקום
לאחר סיום תהליך ההבשלה והטיהור של התמציות, מקובל להפנות את הדגש הטיפולי אל עבר שיקום האיברים הפנימיים העיקריים אשר נפגעו כתוצאה מהליקוי הכרוני באיכות התמציות. את זאת ניתן להשיג בעזרת המזונות והצמחים הבאים:
לשיקום המוח ומערכת העצבים
אכילה של חבושים, תפוחים, תפוזים, חלב עזים ועוף; נטילה של מי ורדים, זנגביל, ולריאן וציפורן; שמנים ותמציות המומלצים בשימוש חיצוני כוללים: ורד, יסמין ולבונה.
לשיקום הלב וכלי הדם
אכילה של אפרסקים, רימונים, תפוחים, תמרהינדי וגזר; נטילה של ריבס, בכור האביב, מנטה, זרעי כוסברה, קינמון, זעפרן והל; שמנים ותמציות המומלצים בשימוש חיצוני כוללים: ורד, סנדלווד וקמפור.
לשיקום הכבד
אכילה של רימונים, שתייה של משקה שורש עולש קלוי ואכילה של עליו, בתוספת נטילה של אגוז מוסקט, קינמון וציפורן; שמנים ותמציות המומלצים בשימוש חיצוני כוללים: ענבר.
לשיקום הטחול הקיבה והמעיים
אכילת חבושים, רימונים, תפוזים וקליפת התפוז; נטילת קינמון, ציפורן, הל ומנטה; שמנים ותמציות המומלצים בשימוש חיצוני כוללים: ורד.
לשיקום אברי הרבייה הזכריים
אכילת בשר כבש, שקדים, אפונים, שעועית ירוקה, דלעת, תמרים ודבש; נטילת זעפרן וכוסברה; שמנים ותמציות המומלצים בשימוש חיצוני כוללים: מור, מושק וענבר.
לשיקום אברי הרבייה הנקביים
אכילת אבטיחים, מלפפונים, רימונים, ענבים, שקדים, תאנים, שומר, כרפס, שמן זית וחלב, ונטילה של זרעי אניס והל. שמנים ותמציות המומלצים בשימוש חיצוני כוללים: ורד וסנדלווד. לשיפור הפוריות יש לאכול פיסטוקים ואגוזי מלך.
רפואת הצמחים היוונית-מסורתית
בחירת הצמחים המתאימים לטיפול, אופן השימוש הרצוי והמינונים הנדרשים זוכים להתייחסות מעמיקה ברפואת הצמחים היוונית המסורתית, אותה לא נוכל להכיל במסגרת יריעתו של מאמר זה. נתמקד, על כן, בבחירת האסטרטגיה הטיפולית והצמחים, בעמדתה של רפואה זו ביחס לשילוב של מספר צמחים בטיפול (שימוש בפורמולות מורכבות) ובאזכור של צמחים מקובלים בשימוש ברפואה זו.
איכותם האנרגטית של הצמחים הנבחרים לטיפול נקבעת בהתאם לטבע המחלה. כך, אם למחלה טבע חם יש לנקוט בצמחים בעלי טבע קר. כל השימוש בצמחים בודדים ובהרכבי צמחים מתבסס על עיקרון זה: האיכות האנרגטית של הצמחים המתאימים הינה הופכית לטבע המחלה. בקיצור נמרץ, השיקולים הנדרשים בבחירת האסטרטגיה הטיפולית והצמחים כוללים:
• מיקום האיבר הפגוע
• דרגת רגישותו ותגובתיותו של האיבר הפגוע
• היחס בין מקומו ותפקודו של האיבר לאלה של אברים אחרים
• טווח הפעילות של הצמח
• המינון הדרוש לקבלת ההשפעה הרצויה
אלה, בתורם, נמצאים ביחס ידוע לגורמים הבאים: טבע המחלה; גורם המחלה; עוצמת המחלה; המזג הטבעי הבסיסי של המטופל; מזגו של המטופל לאחר שסטה ממזגו הטבעי הבסיסי; גילו ומינו של המטופל; איזור מחייתו; עונת השנה בזמן הטיפול.
ברפואה היוונית המסורתית ניתנת, ככלל, עדיפות לשימוש בצמח הבודד המתאים ביותר לצרכי המטופל. עם זאת, השימוש בפורמולות מורכבות שכיח למדי, וקיימים לכך מספר צידוקים מוגדרים, ביניהם:
• היעדרו של צמח בודד בעל עוצמה מספקת בכדי להשיב את המצב לאיזון הרצוי.
• כאשר נדרשת השפעה הדרגתית על תפקודים שונים, ניתן לעשות שימוש במספר צמחים על מנת להדגיש או לעכב השפעות שונות בזמנים שונים, בהתאם להתקדמות תהליך ההחלמה.
• קיימים צמחים בשימוש רפואי שהשפעתם חזקה במיוחד או שמיוחסת להם רעילות כלשהי. כדי לנטרל השפעותיהם הבלתי רצויות של צמחים אלה נהוג לשלבם עם צמחים אחרים, בעלי תכונות סותרות או ממתנות, המפחיתים את השפעותיהם השליליות.
• כאשר האיבר הפגוע מרוחק מנקודת היישום הצמחי ומתעורר הצורך לשפר את הזמינות הביולוגית ולסייע בהבאת הרכיבים הצמחיים הפעילים למקום הדרוש.
• צמחים שטעמם ערב משמשים להסוואת טעמם של אלה הטעימים פחות.
בין הצמחים היותר נפוצים בשימוש בארצות בהן רפואה זו עדיין מקובלת בשימוש, דוגמת אפגניסטן ופקיסטן, ניתן למצוא את הבאים:
כסיה | סנה (Cassia angustifolia)
קינמון (Cinnamomum zeylanicum)
אמלה (.Emblica spp)
שומר (Foeniculum vulgare)
שוש קרח (Glycyrrhiza glabra)
אג'ואן (Ptychotis ajowan)
זנגביל (Zingiber officinalis)
תם לו מאמר זה. מקווה אני כי עלה בידי, ולו באופן חלקי, לעמוד במשימה שלקחתי על עצמי עם כתיבתו: לפתוח צוהר קטן אל רפואה גדולה. לגרום לקורא להשתומם, להסתקרן ולרצות ללמוד באופן מעמיק יותר את הרפואה המסורתית של אזורנו. אין אני מחשיב עצמי כמומחה גדול במיוחד ברזיה של רפואה זו, וכוונתי הייתה אך להציג את עקרונותיה באופן כללי ונגיש לקורא.
אודות המחבר
גל מ. ראן (Cl.H, ND, MIHA, RH (AHG
חבר איגוד ההרבליסטים האמריקאי הרשמי ומראשוני העוסקים בישראל ברפואת צמחים קלינית מודרנית. בעל ניסיון קליני ואקדמי של מעל לעשרים וחמש שנה. משמש כמנהל מחלקת מחקר ופיתוח של חברת "ראן בוטניקלס".
