הנהירה אחר רפואות המזרח העתיקות זונחת כמעט לחלוטין רפואה מסורתית מזרח-תיכונית משוכללת. פרק ראשון בסדרת כתבות המתעמקת ברפואה המקומית האבודה.
תכופות, כאשר מבקשים לדון ברפואה הארץ ישראלית המסורתית, מזכירים את אותו מידע אתנו-בוטני העוסק בשימוש העממי בצמחי מרפא מקומיים. מידע זה כולל, בדרך כלל, אזכורים אנקדוטליים של התוויה זו או אחרת לצמח מסוים. אנו נוטים להתעלם מהעובדה שבארץ ישראל, כמו בארצות מזרח תיכוניות אחרות, התקיימה במשך מאות בשנים רפואה מלומדת ומתוחכמת לא פחות מאשר מסורות הרפואה ההודית והסינית.
במאמר זה יעשה ניסיון לסקור את העקרונות הבסיסיים העומדים בבסיס שיטה רפואית זו, עם אזכור של צמחי מרפא שונים המקובלים בשימוש בה. יהיה זה הרבה מעבר למסגרתו של המאמר להציג דיון מעמיק בנושא, אשר הינו רחב יריעה לאין שיעור. מטרתי היא אך לעורר מעט את העניין ברפואה המסורתית המלומדת של אזורנו.
עצם המונח עצמו "רפואה יוונית מסורתית" חוטא במשהו לאמת. בימי הזוהר שלה היא נקראה פשוט "רפואה". המונח Unani tibb, או בתרגום חופשי "רפואה יוונית", מקובל בארצות דוגמת הודו ואפגניסטן, בהן מתקיימת לצד רפואה זו גם רפואה מסורתית מקומית דוגמת האיור-ודה בהודו.
מעניין הדבר כי רפואה זו, אשר מקורה באזורנו, כמעט אינה מתקיימת יותר הלכה למעשה במקומותינו, בעוד שבארצות המזרח היא עדיין משמשת כשיטת ריפוי לגיטימית. סיבה אחת שאפשר שיש לה זיקה לכך היא כי אותה שיטה רפואית אומצה על-ידי העולם הערבי בימי-הביניים, וכי הדמות בעלת ההשפעה המרובה ביותר בעיצובה היה איבן סינא, אשר פעל בפַּרס של המאה האחת-עשרה.
סיבה נוספת אולי נוגעת לעובדה שארצות ים תיכוניות ואירופאיות נמצאות תחת השפעה מערבית מדעית מודרנית משמעותית, בעוד ארצות דוגמת אפגניסטן עדיין מקיימות סדר יום מסורתי במהותו, והן פחות מושפעות מתרבות המערב.
כעת, לאחר פתיחה כללית זו, ניתן לגשת להצגת המקורות ההיסטוריים, העקרונות הבסיסיים והיישומים הבוטניים והקליניים העומדים בבסיסה של אותה שיטה רפואית מסורתית של אזורנו.
הפיצול הראשוני
מבחינה מעשית, רפואה יוונית/ערבית מסורתית (Unani tibb) היא שיטה רפואית אשר הגיעה לכלל הגדרה ממצה בשלהי המאה העשירית ובראשית המאה ה-11, הודות לפועלו של איבן-סינא, אליו נתוודע מעט מאוחר יותר.
עם זאת, המחקר המודרני מזהה את מקורותיה של רפואה זו בימים הרחוקים של יוון העתיקה, שם פרחו שני זרמים רפואיים עיקריים. "הזרם הישן", המזוהה מקומית עם העיר קנידוס (Cnidus), התמקד בתסמינים סובייקטיביים והפנה תשומת לב מעטה לעבר הערכה אובייקטיבית של סימנים ודפוסים.
זרם רפואי זה התייחס למחלה הפוגעת באיבר מסוים כמשויכת ישירות ובלבדית לאיבר זה, וטיפל בה באופן ממוקד. האבחנה, אשר התבססה בעיקרה על התסמינים השונים, הייתה רחוקה מלהיות מדויקת, דבר אשר הוביל למבוכה ולחוסר שביעות רצון מיכולתה של רפואה זו. בחלקה כתגובה לאותה אי-שביעות רצון, קמה ופרשה לה קבוצה של אנשי רפואה וקבעה את משכנה באי הסמוך קוס (Cos), שם ייסדה שיטה רפואית חליפית המזוהה עד עצם היום הזה עם אבי הרפואה, היפוקרטס (377-460 לפנה"ס).
היה זה היפוקרטס אשר פרסם לראשונה, באופן נרחב, את התיאוריה הרפואית הנקראת The Humoral theory. שיטת רפואית זו תפשה את גוף האדם כשלמות מאוגדת אחת, וייצגה גישה הפוכה לשיטה הישנה אשר ראתה באדם אוסף של חלקים נפרדים. הגישה הטיפולית של שיטה "חדשה" זו הייתה בעלת אופי כללי יותר והיא לא התמקדה באופן ממוקד בתסמין זה או אחר.
היפוקרטס ידוע גם כמי שביער את העיסוק הרפואי מסממנים מיסטיים והדגיש את ההתבוננות המעמיקה במצבו הגופני והנפשי של האדם ובהשפעות הסביבתיות הפועלות עליו. הוא החזיק בדעה כי מטרתו הראשונה של העיסוק הרפואי היא לסייע בידיהם של כוחות הטבע המיטיבים בשאיפתם המתמדת למיגור החולי, ובכך המשיך את דרכם של קודמיו הפיתגוריאניים כשטען:
"..גוף האדם כולל בחובו דם, ליחה, מרה צהובה ומרה שחורה. אלה מקיימים את טבעו של גופו ובאמצעותם הוא חש כאב או נהנה מבריאות. הוא נהנה מבריאות מושלמת כאשר יסודות אלה נמצאים, האחד כלפי האחר, ביחסים מאוזנים מבחינת עוצמתם, דחיסותם ועירובם, ובהיותם שזורים באופן מושלם. כאב מתרחש כאשר אחד מיסודות אלה נפגם, כאשר הוא נמצא בעודף, או כאשר הוא נמצא בנפרד בגוף ללא עירוב עם שאר היסודות האחרים…"
הרוח החיונית של גלן
לאחר כשש מאות שנה אנו פוגשים דמות רבת השפעה נוספת: גלן, או ליתר דיוק קלאודיוס גָלֶנוֹס (130-200 לספירה הנוצרית), יליד פרגמון אשר באסיה הקטנה (כיום טורקיה). פרוטוקול ההכנה של תרופות על פי מרשם בקנה מידה קטן, מה שההרבליסטים הקליניים המודרניים עושים בעצם עד היום, נקרא עד היום על שמו: הכנות גלניות.
בצעירותו השתלם גלן, על פי דרישת אביו, במדעים ובפילוסופיה ולוגיקה, ובגיל 17 עבר להתגורר באלכסנדריה, שם בילה 9 שנים בלימודי רפואה. באמצעות יכולות יוצאות דופן, קיבץ ועיבד גלן את כל מורשתו הרפואית של היפוקרטס וכן את כל הידע הרפואי שהצטבר במשך 600 השנים שחלפו מאז ימי היפוקרטס, לכדי תורה משוכללת ומקיפה.
הוא תיאר את אופיו של האדם כתמהיל של תכונות ביולוגיות מולדות אשר נמצאות אצל כל אדם במינונים משתנים: מרה שחורה, מרה לבנה, מרה אדומה ומרה צהובה. הביטוי העברי "מזג", כתיאור אופיו של האדם (אדם בעל מזג חם, אדם בעל מזג נוח וכדומה) מקורו בתורתו של גלן, הואיל ומדובר על מזיגת מרכיבים בצורה שונה עבור כל אדם. במשנתו של גלן, אנו פוגשים גם במונח Pneuma, או "רוח חיונית", ככוח יוצר. רוח זו, על פי גלן, נישאת בנשימה הנוצרת מפעולתן של הריאות, ומתפזרת בגוף על פי צרכיו הייחודיים.
הסופר המפורסם ביותר בהיסטוריה של הרפואה
כתשע מאות שנה לאחר תקופתו של גלן, אנו עדים שוב להופעה של דמות בעלת השפעה מכרעת על מהלכה של הרפואה, איבן סינא. חכים אבו-עלי אל-חוסיין עבד-אללה איבן-סינא, המוכר במערב בשם אביסינא (Avicenna), נולד בשנת 980 לספירת הנוצרים ליד בוכרה, שהייתה אז חלק מאפגניסטן. בגיל 21, בעקבות מותו של אביו וכתוצאה מההתרחשויות הפוליטיות באזור, יצא איבן-סינא לתקופה של נדודים אשר הסתיימה עם השתקעותו בפרס, בחצרו של הנסיך שאמס-אד-דאוולה אשר הפך לפטרונו.
על פי המקורות הנמצאים בידינו, חיבר איבן-סינא 276 ספרים, לרובם מספר כרכים, העוסקים במגוון של נושאים דוגמת רפואה, פיזיקה, כימיה, מתמטיקה, מוסיקה, כלכלה וכמובן חיבורים בנושאי דת ומוסר. שניים מבין חיבוריו הרפואיים זכו לתהילת עולם. הראשון, "כיתב אל-שיפא" (ספר הריפוי), חיבור מונומנטלי בו מפתח איבן-סינא את התיאוריות שלו בנושאים רפואיים עם התייחסות גם למדעי הטבע, לוגיקה, פסיכולוגיה, אסטרונומיה ומטאפיזיקה. השני, ספרו המפורסם ביותר, נקרא "אל-קאנון פי אל-טיב" (הקאנון של הרפואה). האנציקלופדיה בריטניקה הגדירה ספר זה במילים "הספר המפורסם ביותר בהיסטוריה של הרפואה…". הקאנון כולל חמישה כרכים עבי כרס, המכילים כמיליון מילים. הוא מסכם, מזכך ומצרף את כל הידע המדעי והרפואי שהיה קיים באותה תקופה. הספר שימש כמקור לא אכזב לידע רפואי במשך 1,100 שנות היסטוריה, ואפילו בימינו הוא ידוע כאחד החיבורים העיקריים המשמשים את העוסקים ברפואה היוונית/ערבית.
בעשותם שימוש במשנתו של איבן סינא, אחראיות תרבויות מוסלמיות לתרומות משמעותיות אחדות להתפתחות מדע הרפואה. בין אלו ניתן למנות את יסודות הכימיה הרפואית, את מדע הרקיחה ואת הקמתם של בתי חולים. איבן סינא עצמו ידוע כמי שתרם רבות לתגליות מאוחרות יותר, הקשורות בפיתוח תהליכים כימיים דוגמת הזיקוק ועוד.
בימי ראשית המאה ה-18, היוותה השיטה הרפואית היוונית-ערבית את הבסיס, הלכה ולמעשה, לכל העיסוק הרפואי בעולם "התרבותי". מתוך כך מיוחסת לה השפעה על פועלן של דמויות ידועות מעולם הרפואה, דוגמת האב סבסטיאן ניפ (Kneipp 1821-1897), מראשוני הרפואה הנטורופטית, ונוספים.
אודות המחבר
גל מ. ראן (Cl.H, ND, MIHA, RH (AHG
חבר איגוד ההרבליסטים האמריקאי הרשמי ומראשוני העוסקים בישראל ברפואת צמחים קלינית מודרנית. בעל ניסיון קליני ואקדמי של מעל לעשרים וחמש שנה. משמש כמנהל מחלקת מחקר ופיתוח של חברת "ראן בוטניקלס".
