הזנגביל הינו עשב רב-שנתי ממשפחת הזנגביליים שמוצאו בדרום-מזרח אסיה הטרופית והגדל כיום גם בהודו, סין, איי הודו המערבית, ניגריה, אוסטרליה, ברזיל וארה"ב. הצמח גדל עד לגובה של מטר אחד, עליו ארוכים ופרחיו נישאים על קצות הגבעולים. קנה השורש, המשמש למטרות רפואיות וקולינריות, נאסף כאשר גיל הצמח נע בין 6-20 חודשים.
ברפואה ההודית המסורתית הצמח מוכר מזה אלפי שנים, ופירוש שמו בשפת הסנסקריט הוא 'בעל צורת קרן'. הוא נזכר לראשונה בכתבי קונפוציוס בעוד שבמערב מוכר הזנגביל כצמח מרפא ותבלין כבר למעלה מאלפיים שנה. במאה השלוש-עשרה הוכר ערכו גם באירופה, ובימי הביניים נהגו להשתמש בו להקלה במקרים של בחילות, חמרמורת ונפיחות. ליבשת אמריקה הגיע הזנגביל עם הספרדים, בעוד שהפורטוגזים הביאו אותו ליבשת אפריקה. סגולותיו הרפואיות של הצמח רבות ומגוונות. המחקר המודרני הראה כי הזנגביל יעיל בטיפול בבחילות והקאות וכן נמצאה השפעה מיטיבה בטיפול במצבים דלקתיים של השלד.
עם זאת, נדמה כי מעלותיו העיקריות של הזנגביל בשימוש הקליני המקצועי, נוגעות ליכולתו לשפר ספיגה ולהעצים את זמינות הרכיבים הצמחיים הפעילים לרקמות הגוף.
בנוסף, הזנגביל מפחית את תחושת הקבס הנגרמת לעתים על ידי תרופות צמחיות תוקפניות, מגן על רירית הקיבה ומפחית תופעות לוואי של צמחים אחרים.
למרות עוצמת פעילותו המשמעותית, הזנגביל נטול רעילות ובטוח לשימוש הן כתרופה והן בשימוש יומיומי כתבלין.
חלקי הצמח בשימוש רפואי
קנה שורש.
השפעה ידועה בספרות המקצועית
מייזע, ממריץ/מחמם, ממריץ קיבה, מפחית ליחה, מפיג גזים, משפר זרימת דם היקפית, נוגד בחילה, נוגד דלקת, נוגד הקאה, נוגד חמצון, נוגד עווית, נוגד קרישה.
שימושים מקובלים עיקריים
בחילות, הקאות, ליקויים באספקת הדם ההיקפית, קשיי עיכול עם גזים, שפעת והצטננות.
שימושים מקובלים משניים
בחילות הריון, דלקת מפרקים ניוונית (OA), דלקת מפרקים ריאומטית (RA), זיהומים אקוטיים במערכת העיכול, חולשת מערכת העיכול, יתר קרישות הדם, כאבי מפרקים/שרירים, נזלת, צרבת, ריפלוקס, שיגרון (ראומטיזם), שיעול ליחתי.
בטיחות וזהירות
ידועים מקרים ספורים בהם חשיפה מוגברת וקבועה (אנשים העובדים עם הצמח) לצמח הביאה לתגובה אלרגית שהתבטאה בפריחה עורית. כמו כן ידועים מספר מקרים בהם ארעה תגובה אלרגית לתבלין. החוקרים סברו במקרים אלה כי האלרגיה נבעה מגירוי מקומי של הריאות; תופעות לוואי עשויות לכלול צרבות ותחושת אי נוחות בבטן, במיוחד במינונים גבוהים; יש לנקוט זהירות בשימוש באנשים הסובלים מצרבות או מאבנים בכיס המרה; בעבר הובעו חששות לגבי תגובות ביניים של הצמח עם תרופות נוגדות קרישה. ממחקרים עולה שמינונים נמוכים של הצמח (עד 4 גרם) אינם גורמים לירידה בקרישיות הדם, בזמן הדימום או בכמות טסיות הדם. כמו כן, למרות שמועות עקשניות, אין סכנה במתן מינונים רפואיים של הצמח לפני הליכים כירורגיים; בשל העובדה שהצמח משפר את יכולת הספיגה של המעיים, קיימת אפשרות להגברת זמינות ביולוגית של תרופות ולכן יש לנקוט זהירות בשילוב הצמח עם תרופות בעלות טווח תרפויטי צר, דוגמת כימותרפיה, תרופות לדיכוי מערכת החיסון ותרופות לטיפול ביתר לחץ דם; מדד רעילות LD 50: בניסוי עם חולדות; 250 גרם לכל קילו משקל.
הריון: צמח הג'ינג'ר ידוע בסגולותיו נוגדות הבחילה ומשמש באופן תדיר למטרה זו בתקופת ההיריון המוקדם. מקורות מוסמכים אסרו בעבר את השימוש בצמח בתקופה זו. יחד עם זאת, לא ידועים מקרים של רעילות לעובר, למרות שימוש נרחב על ידי נשים רבות. מחקרים שנערכו בבעלי חיים לא הצביעו על רעילות במינונים של עד 1 גרם לקילו משקל. בכל מקרה, יש לנקוט בפיקוח מקצועי כאשר משתמשים בצמח בתקופה זו ואין לעבור מינון של שני גרם צמח ליום (4 מ"ל של טינקטורה 1:2).
הנקה: הצמח מתאים לשימוש במהלך תקופה זו.
אופני שימוש ומינונים
טינקטורה1:2 , 90% אלכוהול 0.5-0.25 מ"ל TID.
תמצית יבשה: 5:1, 50-150 מ"ג TID.
מרתח: 1-0.25 גרם TID.
כחלק מפורמולה: 5%-10%.
מונוגרף זה נכתב ונערך על ידי גל מ. ראן RH(AHG), MIHA
וכל זכויות היוצרים בו שייכות למחבר