עקרונות הפורמולציה: תגובות ביניים פנים-פורמולריות

חלק חמישי ואחרון: אילו צמחים ניתן לשלב זה עם זה בפורמולות צמחים מקצועיות, ובאילו שילובים יש לנקוט בשיטות מיוחדות שיימנעו פגיעה הדדית. ומילות סיכום לסיום.

עד כה התמקדנו בסדרת מאמרים זו בהיבטים הקליניים של תחום השילוב והיישום של צמחי המרפא. עתה נעסוק באספקט אשר, להבנתי, אינו זוכה להתייחסות מספקת בספרות המקצועית המקובלת, ולכן נקדיש לו מספר מילים.

רוב המטפלים הרושמים צמחים, וכן מחברים ידועי שם, נוטים להתעלם מהאספקטים החומריים של הצמחים כאשר מדובר בשילובים, ומתייחסים אך ורק לאספקטים הקליניים והאנרגטיים שלהם.
אחת הסיבות לכך היא שמכיוון שכל צמח מכיל עשרות ואולי מאות חומרים פעילים, אין אפשרות לצפות את תגובות הביניים הפיזיקו-כימיות בתוך תערובת המונה בין 3 ל-5 צמחים, משום שמדובר למעשה ביותר מ-300 חומרים שונים. עם זאת, מאחר שהחומרים הפעילים העיקריים בכל צמח פחות או יותר הוגדרו מבחינת המבנה המולקולרי, ניתן לקחת בחשבון מידע זה ולהימנע משילובים אשר בבירור הנם בעייתיים. אנו ננסה בדפים הבאים להגדיר את הנקודות המשמעותיות יותר מבחינת זווית הראייה של ההרבליסט הקליני.

תגובות ביניים בין טאנינים לאלקלואידים
כפי שוודאי ידוע, לפחות לחלק מהקוראים, טאנינים (Tannins) פוגעים במבנה המרחבי של חלבונים (תהליך הנקרא דה-נטורציה) וגורמים לקרישתם ולשקיעתם. מוצאם של האלקלואידים בחומצות האמינו שהן גם אבני הבניין של החלבונים. השפעת הטאנינים על האלקלואידים דומה לזו שיש להם על חלבונים, קרי, הם "פוגעים" באלקלואידים וגורמים להם לשקוע ולהצטבר בתחתית כלי האחסון.

יוצא מכך שהשילוב בתמיסה (לענייננו, תערובת של טינקטורות) של צמחי מרפא המכילים ריכוז גבוה של טאנינים, עם צמחים המכילים אלקלואידים, איננו רצוי מכיוון שהטאנינים ייקשרו אל האלקלואידים, ינטרלו אותם ויפחיתו משמעותית את יעילותה הרפואית של התמיסה. ישנם צמחים המכילים אלקלואידים אשר הנם רגישים במיוחד לפגיעה שכזו, וכאלה העמידים יותר כנגד תקיפה טאנינית. להלן רשימה חלקית של הצמחים הפחות עמידים, המכילים אלקלואידים ואשר רצוי להימנע משילובם בפורמולות יחד עם צמחי מרפא המכילים ריכוז גבוה של טאנינים.

• צמחי מרפא המכילים אלקלואידים איזוקוינוליניים:
Hydrastis, Berberis spp., Coptis, Phelodendron, Corydalis, Sanguinaria,Chelidonium.

• צמחי מרפא סולניים המכילים אלקלואידים טרופניים דוגמת:
Hyoscyamus spp., Atropa beladona, Datura spp.

• צמחי מרפא נוספים המשתייכים למשפחות בוטניות שונות ולקבוצות פיטו-כימיות שונות דוגמת:
Phytolacca, Ephedra, Lobelia, Cinchona, Peumus boldus.

האלקלואידים הפוריניים יציבים יחסית ונפגעים פחות מנוכחותם של הטאנינים. דוגמאות לצמחי מרפא המכילים אלקלואידים אלה:
(Paulinia (Guarana), Cola spp., Ilex (mate

מהצד השני, צמחי מרפא המכילים ריכוז גבוה של טאנינים אך נחשבים לבעייתיים בשילובים כוללים:Hammamelis, Quercus spp., Pistacia spp., Polygonum spp., Rheum spp. Cupressus, Agrimonia.

בנוסף לתגובות הביניים בין הטאנינים לאלקלואידים, גם לצמחי מרפא המכילים ריכוז גבוה של שרפים השפעה דומה על האלקלואידים, ולכן לא רצוי לשלב אותם בפורמולה נוזלית. חומרים המכילים ריכוז גבוה של שרפים כוללים: Commiphora spp., Calendula off., Styrax benzoin, Guaiacum,Pistacia lenticus, Bee propolis.

תגובות ביניים כתוצאה מההבדלים בריכוזי אלכוהול
נושא אשר, שוב, לא זוכה ליחס הראוי לו בספרות ובפרקטיקה הנו השילוב בפורמולה של טינקטורות בעלות ריכוזים אלכוהוליים שונים.
ככלל ניתן לומר שרצוי תמיד לשאוף לשלב צמחי מרפא אשר מוצו באלכוהול בריכוז זהה או דומה. רק למען הסר ספק, ריכוז האלכוהול המשמש למיצוי צמח מסוים נקבע על פי סוג החומרים הפעילים הקיימים בצמח זה, כאשר לצמחי מרפא המכילים בעיקר חומרים מסיסי מים נשתמש בריכוז אלכוהול נמוך, בעוד שצמחי מרפא המכילים חומרים קשי תמס דוגמת שרפים, דורשים מיצוי במדיום אלכוהולי מרוכז יותר.

הסיבה העיקרית לצורך לשלב תמיסות צמחי מרפא בעלות ריכוז אלכוהולי דומה, מקורה בכך שבין חומרים פעילים בעלי דרגת מסיסות דומה קיים, באופן כללי, דמיון פיזיקו-כימי והם בדרך-כלל משתלבים היטב האחד עם השני ויוצרים באופן יחסי מעט תגובות ביניים בלתי רצויות, בעוד שחומרים בעלי דרגת מסיסות שונה נוטים להיות גם שונים מבחינת שאר התכונות הפיזיקו-כימיות ולכן נוטים ליצור יותר תגובות ביניים לא רצויות.
בנוסף לכך, ריכוז האלכוהול הגבוה, מעל 40%, פוגע אף הוא בחומרים מסיסי מים דוגמת הרירים המוצילגניים.
צמחי מרפא המכילים ריכוז גבוה של חומרים מוצילגניים ונחשבים לרגישים במיוחד לריכוזי אלכוהול גבוהים, כוללים: .Symphytum off., Althaea off

על מנת להפחית את תגובות הביניים בין הצמחים וכדי להמעיט במידה זו או אחרת את השפעת ההבדלים בריכוזי האלכוהול של התמציות, ניתן לנהוג באופן הבא:

• להשתמש במדיום בעל ריכוז אלכוהול ממוצע, המתאים למיצוי הרוב המכריע של הצמחים.
• להוסיף למדיום הממס (Menstruum) כמות קטנה של גליצרין צמחי, חומר בעל תכונות מייצבות המפחיתות את שקיעת החומרים מתוך התמיסה.

• להוסיף לתערובת כ-10%-20% תמצית מרוכזת (1:1) של Glycyrrhiza, שבדומה לגליצרין היא בעלת תכונות "מדביקות" ומייצבות המפחיתות תגובות ביניים ומונעות שקיעה. צמח זה משמש בהרכבים כמאזן וכמפשר, הן ברובד הקליני והן ברובד הרוקחי.

המדיום (menstruum) האוניברסלי המתאים למיצוי רוב צמחי המרפא הנו: אלכוהול: 40%, גליצרין: 10%, מים: 50%. דוגמאות לצמחי מרפא המתאימים למיצוי במדיום זה כוללים:Filipendulla, Echinacea, Inula Helenium.

כאשר מדובר בחלקי צמח קשים או בצמחי מרפא המכילים חומרים קשי תמס, נעדיף כך: אלכוהול: 50%, גליצרין: 10%, מים: 40%. כאן אנו מוצאים צמחי מרפא דוגמת: Cimicifuga,Caulophyllum, Chamaelirium.

בצמחי מרפא המכילים בעיקר חומרים מסיסי מים הנמסים בקלות, ניתן להשתמש בהרכב הבא: אלכוהול: 25%, גליצרין: 10%, מים: 65%. כאן אנו מוצאים צמחי מרפא דוגמת: Verbena,Cynara, Passiflora.

בעוד שבצמחי מרפא המכילים בעיקר חומרים קשי תמס דוגמת שרפים, נעדיף הרכב זה: אלכוהול: 90%, גליצרין 10%. החומרים בקטגוריה זו הם: Commiphora spp., Zingiber officinalis, Propolis Resin.

מילות סיכום
נסיים את סדרת המאמרים הזו בנימה מהורהרת משהו.
עשוי לעלות הרושם אצל הקורא כי תהליך שילוב הצמחים לכדי פורמולות הנו מורכב ודעתני במהותו. האמת אינה בהכרח כזו. תהליך בחירת הצמחים ושילובם בעיקרו הנו אינטואיטיבי, ומתבסס על תחושות ורגשות לא פחות מאשר על מחשבה לוגית קונקרטית.
מטרתה של סדרת מאמרים זו הייתה לגעת בעקרונות העומדים בבסיס אופן שילוב הצמחים. עקרונות אלה אינם מיועדים להחליף את אותה ערנות שקטה, אשר הנה המרכיב העיקרי והחשוב ביותר בטיפול, כמו גם בתהליך בחירת הצמחים ובניית הפורמולה.

אודות המחבר
גל מ. ראן (Cl.H, ND, MIHA, RH (AHG
חבר איגוד ההרבליסטים האמריקאי הרשמי ומראשוני העוסקים בישראל ברפואת צמחים קלינית מודרנית. בעל ניסיון קליני ואקדמי של מעל לעשרים וחמש שנה. משמש כמנהל מחלקת מחקר ופיתוח של חברת "ראן בוטניקלס".